על פערים- כמה אני מודה על המילים החמות ועל תאור התהליך הריגשי והמחשבתי
שמתארת פה ניצה.בטח ישמע לחלקכם מוכר.
ניצה אישה מיוחדת ועוצמתית שעושה כל כך הרבה עבור הקהילה שלה
רואים את זה בעיניים, בכל הנוכחות שלה ובמילים הכנות שלה:
הנה-
למיכל הגעתי כדי לגשר על פער.
פער שגרם לי במשך שנים ארוכות מאוד להמנע מלהצטלם ואני חושדת שגם להמנע מלהציב את עצמי בעמדות משפיעות בקדמת הבמה.
בכל פעם שראיתי את עצמי בתמונה, הרגשתי שזו פשוט לא אני. אין מצב שכך אני נראית.
באיזשהו שלב התחלתי לדאוג שאולי כל תפיסת-העצמי שלי שגויה
ושאולי מי שאני באמת, שונה מאוד ממי שאני מדמיינת לעצמי שאני.
לא רק במראה.
אולי זה נשמע קצת שטחי. איזו מין אישה חושבת שהמראה החיצוני שלה משקף את מי שהיא בפנים?
מי בכלל מתעסק כל-כך הרבה באיך שהוא נראה בתמונות? אבל זה לא הענין.
כי בסך הכל תמיד הייתי מרוצה מהמראה שלי, אני משקיעה בעצמי וגם מקבלת מחמאות.
אבל אף פעם זה לא השתקף בשום תמונה.
לא בתמונות ספונטניות בהם צולמתי עם המשפחה, חברים וכו' ולא בתמונות מבויימות בשמחות וארועים.
תמיד הסתכלתי על התמונה והרגשתי שיש פער.
כאילו שיש לי ויכוח עם המצלמה, שפשוט לא מוכנה לקבל אותי כמו שאני ותמיד תופסת אותי דוקא בנקודות החולשה שלי.
ואולי הויכוח היה בכלל עם עצמי?
ואז הגעתי לשלב בחיים בו החלטתי שאני חייבת לפתור את הסיפור הזה,
לגלות אחת ולתמיד מי זו הניצה האמיתית:
זאת שבראש שלי או זאת שנתפסת בעדשת המצלמה? (הרי המצלמה תמיד דוברת אמת, נכון? היא רואה מה שיש, כמו שזה).
החלטתי שאני חייבת לעשות יישור קו עם המציאות, בין החיצוני לפנימי ולשים מאחוריי את התהיות האלה שיוצרות לי עכבות בנפש ובחיים.
פרסמתי פוסט (מעט חושפני, הבנתי בדיעבד) ובו שטחתי בפני חבריי את היחסים המורכבים שלי עם מצלמות
ושאלתי אם מישהו מכיר מישהו שיידע לרפא אותי מהפער הזה.
לא חיפשתי לעשות לעצמי בוק (מה אני אעשה עם זה? אתלה פוסטרים של עצמי על הקירות?), רציתי פשוט לגשר על הפער.
חבר שראה את האתר של מיכל שלח לי קישור וכך הגעתי אליה.
משיחת הטלפון הראשונה ידעתי שאני יוצאת איתה למסע הזה.
משהו בקול המתוק שלה, בעדינות ובמקצועיות שחשתי בהם עוד לפני שפגשתי אותה, אמר לי שהיא זאת שתוכל לסייע לי לפגוש את עצמי מחדש.
והמסע היה מאוד מרגש ומפתיע וצבעוני ומלא אנרגיות וגם הרהורים.
כשקבלתי את התמונות – הסתכלתי ואמרתי: "או, הנה אני. זו האשה שכל חיי חשבתי שאני. סוף סוף אני רואה אותה מולי."
נסגר הפער.
אבל לא תם המסע.
כי בשבילי, זו עבודת חיים לגלות מי אני באמת ומה הם רק השתקפויות חיצוניות של מי שאני.
להבדיל בין החוץ לפנים, בין מי שהייתי רוצה להיות, לבין מי שאני, בין מי שאחרים מצפים שאהיה – לבין מה שנכון לי.
מיכל, תודה על המפגש ששחרר אותי סוף סוף לצאת למסע הגילויים הזה בלי חשש.
איפור: רינה שי
NITZA_102ANITZA_51NITZA_126