הלב שלי מתרחב כשאני קוראת את המילים האלו של ליאת.
הגענו לצלילת העומק הזו,
אחרי כשלוש שנים של אימון (בשיטת סאטיה)
וגם ידיעה שליאת עוקבת אחרי הפוסטים והמיילים שלי כשמונה שנים
ורוצה לבוא להצטלם אבל משהו עוצר בה.
וביום אחד היא החליטה,
בואי כבר נקבע, היא אמרה לי.
וביום שקבענו היא הסכימה להשיל מנגנונים והגנות ורק להתבונן בעצמה,
בלי שיפוט,
להסכים להתבונן על הבחוץ, על החיצוני ולראות איך הכל מתחבר פנימה.
ובי הכל מתרחב
כי הסכמת לראות אותך,
את מי שאת,
את טוב הלב והחוכמה שלך, את המבט בעיניים הרך,
את האישה שאת.
רק תראי
תודה על המילים שלך
הנה כאן-
להסכים להביט במראה (ובעדשה) – המסע שלי עם מיכל
"כשמיכל ביקשה ממני לכתוב כמה מילים על תהליך הצילום שלנו, לקחתי נשימה עמוקה.
כי עבורי, לעמוד מול המצלמה של מיכל לא היה 'יום צילומים' רגיל – זה היה שיעור עמוק בקבלה עצמית.
הגעתי למיכל כמאמנת שלי,
ובמשך תקופה עבדנו על היכולת שלי לתפוס מקום, להיות נוכחת.
אבל המבחן האמיתי הגיע כשהחלטנו להעביר את האימון הזה מהמילים אל השטח – אל מול המצלמה.
במשך שנים פיתחתי מיומנות של 'הימנעות'.
ידעתי בדיוק איך לא להיות בפריים, וגם כשהייתי שם – העיניים שלי תמיד חיפשו את הפגמים.
עם מיכל, התהליך היה אחר.
כמאמנת, היא הכינה את הקרקע הרגשית; כצלמת, היא יצרה עבורי מרחב בטוח שבו מותר לי פשוט להיות עם מה שיש.
בלי פוזות מאולצות, בלי הניסיון הנואש 'להיראות טוב' לפי סטנדרטים זרים.
מיכל עזרה לי להשקיט את הקול המבקר וללמוד להביט בתמונות כמו שהן.
לא לחפש מה חסר או מה 'יותר מדי', אלא לראות את הנוכחות שלי, את החיות, את הרגע שבו הסכמתי להפסיק להסתתר.
הצילום עם מיכל היה הרגע שבו הכל התחבר – הכלים מהאימון הפכו למציאות ויזואלית.
בפעם הראשונה, כשהסתכלתי בתמונות, לא חיפשתי פגמים.
ראיתי אישה שהסכימה להיראות.
מיכל היא לא רק צלמת עם עין נדירה, היא מלווה שרואה את הנשמה דרך העדשה.
לכל מי שחיה בתחושה שהמצלמה היא אויב – התהליך עם מיכל הוא המתנה הכי גדולה שאת יכולה לתת לעצמך."
והנה עוד משהו שליאת כתבה-
