ענבל היא אישה מיוחדת שפגשתי,

היא קיבלה את סשן הצילומים כמתנת יום נישואין מבעלה (איזה מקסים, אנחנו מסכימות על כך)

ענבל מספרת לי שהיא אוהבת את עצמה ואוהבת להתבונן במראה וכבר עשתה דרך משמעותית מתוך דברים שעברה בחיים,

הרבה מאיתנו מכירות את זה, לעבור לידות, להרגיש שמטפלות בכולם,

למצוא את עצמינו מחדש, למצוא ייעוד, למצוא את הדברים שעושים לנו טוב, את היחודיות שבנו,

כל זה לא מובן מאליו ודורש אומץ והרבה רצון להתבונן פנימה וגם זה דורש זמן.

במקום אחד עדיין היה לה פחד – הרגע המקפיא הזה – לעמוד מול עדשת המצלמה.

אני הכי לא פוטוגנית. אף אחד לא מצליח לצלם אותי, אין תמונה שאני אוהבת של עצמי.

אני מוכרחה לספר שהתהליך של ענבל מאד ריגש אותי,

האיפור היה מקסים, התמונות יצאו יפה אבל היה לה מאתגר לשחרר את המחשבה שהיא לא פוטוגנית ולראות את היופי.

כשהמקום הזה קיים, לא יעזור שאשכנע אותה בתמונות יפות שלה,

כאן לשמחתי נכנסת הפוטותרפיה והסאטיה 

ונכנסנו מבלי להרגיש לשיחה משמעותית ומעניינת של התבוננות פנימה וקשב לגוף,

ענבל הצליחה לשחרר בתוכה משהו ששכן בה הרבה שנים,

ממש כך, תוך שלוש שעות בלבד, 

משהו השתחרר והיא לא האמינה כמה תמונות של עצמה היא אוהבת

ופתאום נהיה קל

הנה מה שכתבה לי –

מיכל היקרה,